אודה לזקן

לפני שנים רבות, היה היה לי זקן.

הוא לא היה משהו מיוחד.
הוא לא היה מלא דיו, טלאיו גלויים,
כמו פרווה של כלב חוצות,
אך הוא היה שלי.

הוא הגן עליי מן העולם האכזר,
הוא הקנה לי ארשת חשיבות,
הוא היווה חיץ
והוא היה שלי.

אזי, יום אחד, אבוי לזקן!
מסיבות אשר לא תפורטנה
הוא נקצץ, ונגזם, וגולח
ולא עוד היה הוא שלי.
הייתי עירום!

אז החלה מסכת הניסויים-
החיפוש אחר הזקן האבוד.
גלוח למשעי, שפם, צרפתי, פאות לחיים,
ניסיתי הכול- אך לשווא.
הן תבין, הם לא היו שלי.

שובה אלי, זקן!